סיפורי זיבלו
איך פנס קטן שנבנה משאריות הפך להמצאה הכי מפורסמת של זיבלו.
בלילה ארוך אחד, אחרי שרוח קרה כיבתה את כל הנרות במערה, זיבלו הבין שהגיע הזמן להפסיק להסתמך על מזל. הוא אסף טבעת מתכת חלודה, זכוכית סדוקה וחוט דק שמצא ליד הגשר הישן. במשך שעות הוא שיפשף, ליטש והרכיב, וכל הזמן דיבר אל החלקים כאילו היו צוות עבודה אמיתי. “עוד רגע”, הוא לחש, “עוד הברגה אחת ואתם תהפכו לאור.”
כשהעששית נדלקה בפעם הראשונה, האור היה חזק כל כך עד שזיבלו התרגש וקפץ לאחור ישר לתוך סל של בלוטים. הבלוטים התגלגלו בכל המערה, בקבוקון טל אחד נפל על שטיח הטחב, והצללים על הקירות התחילו לרקוד כאילו גם הם שמחים. זיבלו ניסה להיראות רציני, אבל האוזניים שלו רעדו מהתרגשות והוא צחק לבד מול ההמצאה החדשה שלו.
למחרת בלילה האור החדש כבר נראה עד לשביל האבנים. שני קיפודים, ינשוף אחד וסוחר פטריות שעבר במקרה עצרו בכניסה למערה כדי לראות על מה כל הרעש. זיבלו יצא אליהם בגאווה, הרים את העששית ואמר: “היא לא רק מאירה – היא מרגיעה, מחממת ומוצאת לך את הדרך לקומקום.” השכנים מחאו כפיים, גם אם לא היה ברור להם לגמרי מה זה אומר.
מאותו ערב, העששית הפכה לחלק קבוע בחייו של זיבלו. הוא תלה אותה בכניסה למערה, לקח אותה לטיולים קצרים ביער, ואפילו השאיל אותה פעם אחת לגירית שנבהלה מהחושך. מאז הוא אומר שכל המצאה טובה צריכה להתחיל בצורך אמיתי ולהסתיים במשהו שגורם למישהו אחר לחייך.